לאחרונה אני פוגשת יותר ויותר נשים שאומרות שהן לא מבינות את העניין עם אוננות.

הן משתפות את הרצון והכמיהה להינות ממיניות ולחקור מיניות עם בן/בת הזוג, וכשאני שואלת אותן האם הן מאוננות או מענגות את עצמן התשובה היא לא.

חלקן משתפות שזה מעלה בהן גועל, וחלקן משתפות שזה משעמם אותן, וחלקן פשוט אומרות שזה לא מה שהן רוצות. הן רוצות לחוות מיניות רק עם בן/בת הזוג.

למטופלות שלי וגם לכן שקוראות אותי אני אגיד, שקודם כל, כל רגש שקיים בך יש לו מקום.

כל חלק שבך, כל תחושה, היא לגיטימית ושייכת.

אין פה בסדר או לא בסדר, יש את מה שחי בך, וכל מה שחי בך, אם תסכימי לפגוש אותו ולשהות איתו יכול לגלות לך עוד על עצמך.

כחלק מהבחירה שלי לחקור את הנושא, יצרתי סדרת הדרכות קצרות שעוסקות בשאלה הזו כל פעם מכיוון קצת אחר…

האתגר כמו שאני רואה אותו, שאם אני לא רוצה או מוכנה (לא משנה כרגע מה הסיבה) לחקור את עצמי, את הגוף שלי, את העונג שלי.

אני תלויה במישהו/י אחר/ת כדי לחוות עונג,

אני מוותרת על החיבור שלי עם הגוף שלי,

אני מוותרת על הריבונות שלי על הגוף שלי מעצם זה שאני לא מכירה אותו.

ואלו רק חלק מהמשמעויות.

זוגות שפגשתי בין אם בקליניקה ובין אם בסדנאות או מהיכרות אישית, לא פעם פוגשים תסכול וכעס אל מול הצד השני. שלא עושה, ולא רואה, ולא דואג ולא רוצה…

אז נכון, חשוב לתסכל את התסכולים האלו (לכל רגש יש מקום), ולזה אני אוסיף שחשוב לא פחות לבדוק מה החלק שלי בעניין.

איפה אני אחראית (אחראית זה לא אשמה) למה שקרה או קורה?

איפה אני יכולה להחזיר אלי את הריבונות למה שקורה לי?